אובססיה עם מצרים

הכתוב כאן מיועד אך ורק למי ששאל את עצמו ולו פעם אחת:

"למה האובססיה הזאת עם מצרים?!"

תכלס, כל חג, בתפילה, בברכה, בקידוש, לא משנה באיזה החג…. שוב ושוב ניתקל באיזה "זכר ליציאת מצרים" ושוב תודה שהוציאו אותנו ממצרים ואם זה לא מספיק אז: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים"!! לא פחות ולא יותר! וגם "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"!

אז כבר 3500 שנה אנחנו רק בקטע של לצאת ממצרים וזה לא נגמר.

כל סיפור הפסח וההגדה, הילדים ששרים מה נשתנה וכל הסימנים של צלחת הפסח והגעלת הכלים שלפני, ושריפת החמץ עד כדי שמחפשים אותו בנרות ועוד כל כך הרבה דברים, אלה הם פעולות שאנחנו עושים ברמת "חיצוניות התורה".

רובנו מסתפקים בה וחיים את חיינו וטוב ללבנו וסבבה עם זה.

היום, כשהאנושות נוגעת בתחתית ואין מצב שמכאן היא תתרומם בכוחות עצמה, חיצוניות התורה ששימשה אותנו במשך כל גלותנו בת שנות האלפיים, אינה מספיקה כדי לחלץ אותנו וזה לא סתם – התפתחנו מספיק והגיע הזמן לשים זרקור ולהפעיל שופר כדי להצביע על החשיבות של מימוש פנימיות התורה. למה? כי זה תפקידנו כעם ישראל כלפי העולם.

עלינו לפחות להבין שכל הסיפור המשפחתי החביב הזה ששמענו מאז היינו קטנים, שנתן השראה לכל כך הרבה ספרות ויצירות תיאטרון וקולנוע ושאר אומנויות, הוא הרבה יותר עמוק ומשמעותי מהסיפור החיצוני.

מצרים היא כנגד ארץ ישראל – הרצון האגואיסטי (מצרים) לעומת הרצון ללכת בדרך אהבה (ארץ ישראל);

משה ופרעה – זה כנגד זה:

=פרעה שמסמל את העבדות, את אותה מוכנות שלנו להיות עבדים למקום עבודה, לסטטוס, לשטיפת המוח של הפרסומות, כל עוד זה ייספק לי תענוגים בלי סוף, המרדף הבלתי פוסק אחר עוד ועוד תענוגים שלא מצליחים למלא אותנו בסופו של דבר, כמו שמוזכר "סיר הבשר", בצלים ושומים, שזה טעמים חומריים שכל כך קשה לנו לוותר עליהם!

=משה שמייצג את עבודת ה', שזה בעצם החוק שניתן ועלינו לקיים אותו כדי להיות בני אדם אמיתיים: ואהבת לרעך כמוך.

מי באמת מקיים דבר כזה? אפילו מי שעסוק יום יום באלטרואיזם, בנתינה למען האחר, בהתנדבויות – זה נחמד וכמובן נחוץ, אבל זאת עוד דרך למלא את עצמנו בתענוג, להרגיש שאנחנו משמעותיים, לקבל הערכה, הכרה והוקרה. לעומת זאת, משה, זאת בעצם תכונה מאד קשה להשגה.

להיות "משה" זה לצאת מעצמנו, להקדיש את חיינו באופן מלא להביא אור לעולם, להיות צינור דרכו הכח העליון זורם אל העם, כלומר, אל האנשים האחרים, ולהסכים לעשות כל זה בלי לקבל תמורה בכלל. זה ה"משה" שעלינו לרצות להיות.

רשימת המושגים גדולה מאד. כל פרט ופרט שמוזכר בהגדה מייצג עולם מלא שמשאיר אותך בפה פתוח. הכל כל כך מתחבר ונוצר סיפור רוחני מרגש שמתאר בעצם, כמו הרבה מאד תהליכים אחרים שנחגגים על ידינו ביהדות, את תהליך תיקון הנשמה הפרטית והכללית של בני האדם בכלל, ולא רק של היהודים.

כל זה מלמדת חוכמת פנימיות התורה, המוכרת כ"חוכמת הקבלה". מעיין אינסופי של חוכמה שמטהר את הלב והופך אותנו ליותר מועילים לעולם כולו.

זה לא אומר שלא נוכל ליהנות מתענוגים יומיומיים כמו סעודה טובה בחג עם מעדנים, בגדים יפים וכלי הגשה נוצצים.

הויתורים של כח "משה" הם ויתורים באגו. אלה -הכי קשים וכואבים.

שיהיה לנו חג כשר במיוחד.

פסח, מצה, מרור

כתוב בהגדה לפסח – "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" על זה נאמר שכמה שלוחצים עלינו יותר, ככה אנחנו יוצאים מזה יותר מחוזקים.

במה הלחץ עלינו עובד לטובתנו?

בכול דור ודור לוחצים עלינו בוורסיות שונות. אותה ההגדה [אמירה] של פסח אינה מעשה היסטורי חד פעמי. אנחנו נכנסים ויוצאים ממצרים במחזוריות של אלפי שנים המשקפת לנו את  מציאות חיינו חסרת הפשרות.

וחוזר הפזמון – "מה הם שונאים בנו?

נוסע ושומע בפעם ה- 1000 את שלמה ארצי שר- "לא עוזב את העיר עבור אף אחד, אנחנו שניים תמיד בינינו אלוהים אחד"

נולדתי  "צבר ושמוצניק" גאה. את הארץ לא עוזב עבור אף אחד.

אלוהים אחד לא היה בינינו וגם מי הוא יהודי לא העסיק אותי יותר מדי. ככה זה היה שנים רבות,

היום זה השתנה. מבלי לשאול אותנו, בכמה עשרות השנים האחרונות עולם שלם התהפך. ואנחנו שוב הבעיה שלו. פרעה לוחץ עלינו לכלותנו.

בסיבוב הקודם הפסדנו בגדול. תירצנו את זה שלא הייתה לנו מדינה ובכלל….

מה עכשיו נגיד?

לפני שנאלץ אחרי מבול המילים הרמות של "יחי אנחנו" לשולף את "נשק יום הדין" המוחזק כשומר ומגן עלינו מכול צרה, נזכר בתוצאה הנלווית לגבורתו של שמשון- "תמות נפשי עם פלשתים". ונשאל את עצמנו, "אם ככה, מה  יהיה ההבדל בין הסיבובים?

ברור נוסף בחכמת הקבלה מגלה לנו דרך חדשה:

השאלה "מי הוא יהודי"? לא נועדה לברר עבור האנטישמיים את מי עליהם לשנוא ולהרוג,אלא לברר עבורנו  היהודים את השאלה "למה הם שונאים אותנו"?.

על פי שיטת הקבלה דרך ההגדה של פסח, ניתן לנו לפסוח מעל כול ה"המצה – מריבה" והמרור שבינינו בעזרתו של כוח הרצון הייחודי [יהודי]  לחיבור מעל כול המחלוקות. והוא קיים רק בנו ישראל. עם אותו כוח טבע כללי נצרף ונחולל את המפנה כלפי העולם לטובת עמנו.

בפזמון החוזר מתוך ההמנון עליו גדלתי בילדותי נכתב- " עם האינטרנציונאל יעור ישגב אדם" .

בעזרתו של כוח החיבור היהודי אנחנו נכתוב ונעורר יחד את האדם שבנו עם פזמון חוזר מתאים לאין ערוך.

הנרקוד?

"הנרקוד" הוא שמו של סרט העוסק בצורך האנושי לקרבה. הצורך לזה מושג בסרט בעזרת ריקוד זוגי.

בתוכנית ההרצאות   TED מספר לנו החוקר סטיוארט בראון על כלבת "הסקי" המבצעת מחול עם דוב צפוני ובכך מונעת קרב לחיים ולמוות ביניהם.

חכמת החיים מדברת על חיבור אנושי:

היום מתגלה שיטה המצרפת את כוח הנתינה המצוי בטבע לכוח האגואיסטי שלנו. בלעדיו לא נוכל יותר להשיג חיים טובים בעולמנו.החיבור האנושי בינינו יתבצע ב"צעדי ריקוד" של ניתוק וקשר ולא בפיצוץ כמו במאיץ חלקיקים.

הקפיטליזם הושחת. אין לו יותר מה להציע לדור הצעיר. דור ה-A  מחפש איכות והשיטה נותנת לו אותה. "ריקוד החיים"  פותח לאנושות הכרה מי אנחנו, ולאן אנחנו מתפתחים? דרכו נשיג במה עלינו להתרכז על מנת להתגבר על כוח הדחייה ההדדית איתו נולדנו בהכרח.

בדרך אל העושר (האושר)

האיכר ואשתו חיו באושר וביושר בכפר.

זוהי השנה ה15 שהוא זורע את זרעי החיטה, משקה את האדמה, מנכש את העשבים, מלטף את השיבולים הזהובות באהבה – ומצפה ליבול בתקווה.

וכשמגיע  זמן הקציר, את הגרגרים מוביל היה לטחנה.

את הקמח היה מביא הביתה מהטחנה, אשתו את הלחם אפתה באהבה גדולה  ואת הלחם הוא מכר לאנשי הכפר.

משהו היה בלחם הזה. שהיה טעים מאין כמותו.

ככה 15 שנים תמימות. האיכר מאושר בחלקו, האישה שמחה בעמל כפיה

ואנשי הכפר שבעים ומרוצים.

והנה לכפר הגיע אורח שהתארח אצל האיכר , והאישה הגישה את  הלחם הטרי בצד התבשילים המיוחדים השמורים לאורחים…..

והאורח התעניין :

" כמה דונמים יש לך? איך אתה  מגדל את החיטה? כמה פועלים יש לך? וכמה אתה מרוויח?"

והאיכר בתמימותו  סיפר שאת מה שהוא "זורע הוא קוצר", את הקמח הוא מביא הביתה ואשתו – אופה את הלחם – והקונים הקבועים מבטיחים  לו את פרנסתו בכבוד.

"אתה יודע את סוד העושר?"

"מעולם לא חשבתי על כך."

"יש לך כאן הזדמנות יחידה  במינה להתעשר."

"אתה  לא מבין אורחי היקר, איני צריך להתעשר, אני חי ושמח בחלקי."

"ראה, אם תגדל את החיטה על 200 דונם, תשלש  את כמות הקמח, אשתך תאפה כמות  גדולה יותר של כיכרות לחם, אתה תרוויח יותר כסף, את הכסף תשקיע בבורסה, מהרווחים תקנה קומביין גדול שיחסוך בשעות העבודה, יהיה לך זמן פנוי לבלות, ליהנות, לראות עולם…."

וואלה! יופי של רעיון. והוא החל לחשב חישובים. ללוות כספים. לרכוש את הכלים החדשים, להעסיק מספר גדול של פועלים שיכשירו את אדמת החווה – לזריעת החיטה.

ובעונה הראשונה היבול לא היה משהו, והלחם – איבד משהו מטעמו וריחו ….

עננה של דאגה העיבה על האיכר ואשתו.

הביטו  בעצב האחד בשנייה,,,,ואז נזכרה האישה, איך את הקמח לשה בעשר אצבעותיה, באהבה גדולה, ובלבה תפילה  – שהכיכר הזו  וכל חברותיה יסבו אושר בריאות ושמחה לכל אנשי הכפר.

ובשעה שנזכרה באותם ימים,  נאנחה אנחה עמוקה:

"אבד לנו סוד האהבה."

עד שהגעת

עד שהגעת, חיכיתי לך, חיפשתי אותך, לא ידעתי מה ומי, ימים ולילות של חוסר שינה על מיטה טיפולית רעועה, רעב וצמא למשהו שישביע, בהלה מהתהום שהתעמקה בי, עייפות, ייאוש והכל באפילה.

עד שהגעת, זלגו הדמעות, רעשים וצלילים צורמים פיצצו את אוזניי, האשמתי את עצמי, ביקשתי סליחה, הכאב הלך והתעצם בכל עצמותיי, נזקקתי לעזרה.

עד שהגעת, היו כל כך הרבה סימני שאלה, ואולי הגיע הזמן להרים ידיים, ולעצור הכל… אך החיים חזקים יותר מהאדם, אש החיים יכולה לשרוף, להבהיל, לשתק, ואין מנוח.

עד שהגעת, הייתי אבודה, מהלכת ואין לי לאן, שוקעת ואין תחתית, מסביבי בולענים שניסו לטרוף אותי, פחד, אימה, ללא אחיזה.

ברגע הכי שפל, ברגע שכבר הכל מטושטש, ואין סיכוי, ואין אני…. פתאום הופעת, ללא התראה, כהרף עין. הרוח שבך ניקתה את האבק על נפשי, המים שבך הרוו את צמאוני, מי מעיין טהורים שקופים, ייצבת את חדרי ליבי שנשענו על עץ נטוע שורשים והבאת איתך ים של אוצרות שלא ידעתי על קיומם, הבאת אמת, ותקוות, הבאת ברכות וחיים , חבשת את פצעיי, ריפאת את יסוריי, איתך השמחה, הצחוק, החיוך …ואני שציפיתי להרבה פחות…. מופתעת ויודעת שכדי להנות ולהעריך את האור, צריך קודם להכיר ולשנוא את החושך.

כולנו בסירה אחת בני ברוך?

כאשר אבותינו עלו ארצה הם לא התלוננו על כך ש"ימין ושמאל רק חול וחול". הם הסתפקו במועט, חלקם מכורח הנסיבות וחלקם בגלל החזון האידיאלי שפעם בליבם. אך לכולם הייתה מטרה ברורה שהניעה אותם ונתנה להם כוח לעמוד בתנאים הקשים – תקווה לעתיד טוב יותר. מאז אותם זמנים לא חלף זמן כה רב, אך העולם השתנה באופן קיצוני. החזון האידיאלי "פשט את הרגל", והתקווה הפכה לחרדה בלתי פוסקת לגבי העתיד הלוטה בערפל. אך עוד לא אבדה תקוותנו. בחכמת הקבלה נמצא הצופן לעתיד טוב יותר. הקבוצה הקבלית "בני ברוך", בראשותו של הרב לייטמן, פועלת רבות למען מטרה נעלה זו.

קשה למצוא בימינו אדם רגוע ושמח. גם כשלא חסר לנו כלום אנחנו לא מרוצים. יש איזו מועקה בלב, חוסר וודאות ומבוכה. לא פלא שהחקלאים בערבה שוקלים לגדל קנאביס רפואי בשל הביקוש הרב לאמצעי הרגעה בתוך סיר הלחץ הזה. אינספור גורמים שאינם בשליטתנו משפיעים על החיים שלנו וזה משגע אותנו.

השינוי העיקרי שהתרחש בעולם הוא ברמת הקשר בין כולם. הכול משפיע על הכול וכולם תלויים בכולם. אנחנו חיים כעת בעולם אינטגרלי, מקושר. מה שקורה בקצה אחד של העולם משפיע ישירות על יתר החלקים. אם למישהו יהיה רע, כולנו נסבול מכך. מה שמתרחש באירופה, העומדת חסרת אונים בפני גל המהגרים שהציפו אותה, מעיד עד כמה זה נכון. כולנו בסירה אחת בים הסוער הזה, ולטובת כולם כדאי לנו ללמוד כיצד שורדים בעולם מקושר שכזה.

המקובלים, אשר חדרו לעומקה של תכלית הבריאה וחקרו את רשת הכוחות שמניעה את תהליך ההתפתחות, גילו אור רב בקצה המנהרה. בסופו של דבר, כל הפרטים שקיימים בבריאה יהיו מחוברים ביניהם בהרמוניה מופלאה, בהדדיות מושלמת, כמו איברים בגוף אחד.

בסוף תהליך ההתפתחות, האנושות כולה תגיע לרמת קיום נשגבה זו. השאלה היא כיצד נגיע לשם. עומדות בפנינו שתי דרכים. האחת היא דרך ההתפתחות הטבעית, שהיא ארוכה עד מאד ורבת ייסורים. אך קיימת גם דרך אחרת, של פיתוח הכרה ומודעות. בדרך הראשונה כוחות הטבע ידחפו אותנו קדימה על ידי מכות. בדרך השניה אנחנו בעצמנו נרצה להתפתח ולהשתנות לטובה.

כדי ללכת בדרך הטובה עלינו לשנות את התפיסה שלנו מ"אני" ל"אנחנו". האגו המשתולל מסמא את עינינו ולא מאפשר לנו לראות שאנו יכולים ליצור כאן גן עדן, שיש ביכולתנו לספק לכל אדם את כל מחסורו, אם רק נשנה את הגישה האגואיסטית שלנו ונחשוב על טובת כולם. בתמונה הסופית האנושות תתאחד כולה כמשפחה אחת. אל לנו לחכות למכות שיעוררו אותנו לכך. אפשר להקדים תרופה למכה, וזה מה שמציעים בארגון בני ברוך, מתוך דאגה עמוקה לגורל האנושות.