עד שהגעת

עד שהגעת, חיכיתי לך, חיפשתי אותך, לא ידעתי מה ומי, ימים ולילות של חוסר שינה על מיטה טיפולית רעועה, רעב וצמא למשהו שישביע, בהלה מהתהום שהתעמקה בי, עייפות, ייאוש והכל באפילה.

עד שהגעת, זלגו הדמעות, רעשים וצלילים צורמים פיצצו את אוזניי, האשמתי את עצמי, ביקשתי סליחה, הכאב הלך והתעצם בכל עצמותיי, נזקקתי לעזרה.

עד שהגעת, היו כל כך הרבה סימני שאלה, ואולי הגיע הזמן להרים ידיים, ולעצור הכל… אך החיים חזקים יותר מהאדם, אש החיים יכולה לשרוף, להבהיל, לשתק, ואין מנוח.

עד שהגעת, הייתי אבודה, מהלכת ואין לי לאן, שוקעת ואין תחתית, מסביבי בולענים שניסו לטרוף אותי, פחד, אימה, ללא אחיזה.

ברגע הכי שפל, ברגע שכבר הכל מטושטש, ואין סיכוי, ואין אני…. פתאום הופעת, ללא התראה, כהרף עין. הרוח שבך ניקתה את האבק על נפשי, המים שבך הרוו את צמאוני, מי מעיין טהורים שקופים, ייצבת את חדרי ליבי שנשענו על עץ נטוע שורשים והבאת איתך ים של אוצרות שלא ידעתי על קיומם, הבאת אמת, ותקוות, הבאת ברכות וחיים , חבשת את פצעיי, ריפאת את יסוריי, איתך השמחה, הצחוק, החיוך …ואני שציפיתי להרבה פחות…. מופתעת ויודעת שכדי להנות ולהעריך את האור, צריך קודם להכיר ולשנוא את החושך.