בדרך אל העושר (האושר)

האיכר ואשתו חיו באושר וביושר בכפר.

זוהי השנה ה15 שהוא זורע את זרעי החיטה, משקה את האדמה, מנכש את העשבים, מלטף את השיבולים הזהובות באהבה – ומצפה ליבול בתקווה.

וכשמגיע  זמן הקציר, את הגרגרים מוביל היה לטחנה.

את הקמח היה מביא הביתה מהטחנה, אשתו את הלחם אפתה באהבה גדולה  ואת הלחם הוא מכר לאנשי הכפר.

משהו היה בלחם הזה. שהיה טעים מאין כמותו.

ככה 15 שנים תמימות. האיכר מאושר בחלקו, האישה שמחה בעמל כפיה

ואנשי הכפר שבעים ומרוצים.

והנה לכפר הגיע אורח שהתארח אצל האיכר , והאישה הגישה את  הלחם הטרי בצד התבשילים המיוחדים השמורים לאורחים…..

והאורח התעניין :

" כמה דונמים יש לך? איך אתה  מגדל את החיטה? כמה פועלים יש לך? וכמה אתה מרוויח?"

והאיכר בתמימותו  סיפר שאת מה שהוא "זורע הוא קוצר", את הקמח הוא מביא הביתה ואשתו – אופה את הלחם – והקונים הקבועים מבטיחים  לו את פרנסתו בכבוד.

"אתה יודע את סוד העושר?"

"מעולם לא חשבתי על כך."

"יש לך כאן הזדמנות יחידה  במינה להתעשר."

"אתה  לא מבין אורחי היקר, איני צריך להתעשר, אני חי ושמח בחלקי."

"ראה, אם תגדל את החיטה על 200 דונם, תשלש  את כמות הקמח, אשתך תאפה כמות  גדולה יותר של כיכרות לחם, אתה תרוויח יותר כסף, את הכסף תשקיע בבורסה, מהרווחים תקנה קומביין גדול שיחסוך בשעות העבודה, יהיה לך זמן פנוי לבלות, ליהנות, לראות עולם…."

וואלה! יופי של רעיון. והוא החל לחשב חישובים. ללוות כספים. לרכוש את הכלים החדשים, להעסיק מספר גדול של פועלים שיכשירו את אדמת החווה – לזריעת החיטה.

ובעונה הראשונה היבול לא היה משהו, והלחם – איבד משהו מטעמו וריחו ….

עננה של דאגה העיבה על האיכר ואשתו.

הביטו  בעצב האחד בשנייה,,,,ואז נזכרה האישה, איך את הקמח לשה בעשר אצבעותיה, באהבה גדולה, ובלבה תפילה  – שהכיכר הזו  וכל חברותיה יסבו אושר בריאות ושמחה לכל אנשי הכפר.

ובשעה שנזכרה באותם ימים,  נאנחה אנחה עמוקה:

"אבד לנו סוד האהבה."