אובססיה עם מצרים

הכתוב כאן מיועד אך ורק למי ששאל את עצמו ולו פעם אחת:

"למה האובססיה הזאת עם מצרים?!"

תכלס, כל חג, בתפילה, בברכה, בקידוש, לא משנה באיזה החג…. שוב ושוב ניתקל באיזה "זכר ליציאת מצרים" ושוב תודה שהוציאו אותנו ממצרים ואם זה לא מספיק אז: "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים"!! לא פחות ולא יותר! וגם "כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח"!

אז כבר 3500 שנה אנחנו רק בקטע של לצאת ממצרים וזה לא נגמר.

כל סיפור הפסח וההגדה, הילדים ששרים מה נשתנה וכל הסימנים של צלחת הפסח והגעלת הכלים שלפני, ושריפת החמץ עד כדי שמחפשים אותו בנרות ועוד כל כך הרבה דברים, אלה הם פעולות שאנחנו עושים ברמת "חיצוניות התורה".

רובנו מסתפקים בה וחיים את חיינו וטוב ללבנו וסבבה עם זה.

היום, כשהאנושות נוגעת בתחתית ואין מצב שמכאן היא תתרומם בכוחות עצמה, חיצוניות התורה ששימשה אותנו במשך כל גלותנו בת שנות האלפיים, אינה מספיקה כדי לחלץ אותנו וזה לא סתם – התפתחנו מספיק והגיע הזמן לשים זרקור ולהפעיל שופר כדי להצביע על החשיבות של מימוש פנימיות התורה. למה? כי זה תפקידנו כעם ישראל כלפי העולם.

עלינו לפחות להבין שכל הסיפור המשפחתי החביב הזה ששמענו מאז היינו קטנים, שנתן השראה לכל כך הרבה ספרות ויצירות תיאטרון וקולנוע ושאר אומנויות, הוא הרבה יותר עמוק ומשמעותי מהסיפור החיצוני.

מצרים היא כנגד ארץ ישראל – הרצון האגואיסטי (מצרים) לעומת הרצון ללכת בדרך אהבה (ארץ ישראל);

משה ופרעה – זה כנגד זה:

=פרעה שמסמל את העבדות, את אותה מוכנות שלנו להיות עבדים למקום עבודה, לסטטוס, לשטיפת המוח של הפרסומות, כל עוד זה ייספק לי תענוגים בלי סוף, המרדף הבלתי פוסק אחר עוד ועוד תענוגים שלא מצליחים למלא אותנו בסופו של דבר, כמו שמוזכר "סיר הבשר", בצלים ושומים, שזה טעמים חומריים שכל כך קשה לנו לוותר עליהם!

=משה שמייצג את עבודת ה', שזה בעצם החוק שניתן ועלינו לקיים אותו כדי להיות בני אדם אמיתיים: ואהבת לרעך כמוך.

מי באמת מקיים דבר כזה? אפילו מי שעסוק יום יום באלטרואיזם, בנתינה למען האחר, בהתנדבויות – זה נחמד וכמובן נחוץ, אבל זאת עוד דרך למלא את עצמנו בתענוג, להרגיש שאנחנו משמעותיים, לקבל הערכה, הכרה והוקרה. לעומת זאת, משה, זאת בעצם תכונה מאד קשה להשגה.

להיות "משה" זה לצאת מעצמנו, להקדיש את חיינו באופן מלא להביא אור לעולם, להיות צינור דרכו הכח העליון זורם אל העם, כלומר, אל האנשים האחרים, ולהסכים לעשות כל זה בלי לקבל תמורה בכלל. זה ה"משה" שעלינו לרצות להיות.

רשימת המושגים גדולה מאד. כל פרט ופרט שמוזכר בהגדה מייצג עולם מלא שמשאיר אותך בפה פתוח. הכל כל כך מתחבר ונוצר סיפור רוחני מרגש שמתאר בעצם, כמו הרבה מאד תהליכים אחרים שנחגגים על ידינו ביהדות, את תהליך תיקון הנשמה הפרטית והכללית של בני האדם בכלל, ולא רק של היהודים.

כל זה מלמדת חוכמת פנימיות התורה, המוכרת כ"חוכמת הקבלה". מעיין אינסופי של חוכמה שמטהר את הלב והופך אותנו ליותר מועילים לעולם כולו.

זה לא אומר שלא נוכל ליהנות מתענוגים יומיומיים כמו סעודה טובה בחג עם מעדנים, בגדים יפים וכלי הגשה נוצצים.

הויתורים של כח "משה" הם ויתורים באגו. אלה -הכי קשים וכואבים.

שיהיה לנו חג כשר במיוחד.